Migdal Oz Avodah Zarah 6 – מגדל עוז עבודה זרה וחוקות הגוים ו‏ – Mishneh Torah

פרק ששי(א) העושה אוב או ידעוני ברצונו בזדון, חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה, נסקל. היה שוגג, מביא חטאת קבועה:
כיצד מעשה האוב, זה שהוא עומד ומקטיר קטורת ידועה, ואוחז שרביט של הדס בידו ומניפו, והוא מדבר בלאט בדברים ידועין אצלם, עד שישמע השואל כאילו אחד מדבר עמו ומשיבו על מה שהוא שואל בדברים מתחת הארץ, בקול נמוך עד מאד, וכאילו אינו ניכר לאוזן אלא במחשבה מרגיש בו:
וכן הלוקח גלגולת המת ומקטיר לה ומנחש בה, עד שישמע כאילו קול יוצא מתחת שחיו שפל עד מאד ומשיבו, כל אלו מעשה אוב הן, והעושה אחד מהן נסקל: (ב) כיצד מעשה הידעוני, מניח עצם עוף ששמו ידוע^א בפיו, ומקטיר, ועושה מעשיות אחרות^ב, עד שיפול כנכפה וידבר בפיו דברים שעתידין להיות. וכל אלו מיני עבודה זרה הן. ואזהרה שלהן מנין, תלמוד לומר^ג ״אל תפנו אל האובות ואל הידעונים״ (ויקרא י״ט:ל״א): (ג) הנותן מזרעו למולך ברצונו בזדון, חייב כרת, בשוגג, מביא חטאת קבועה, ואם עשה בהתראה ועדים^ד, נסקל, שנאמר ״אשר יתן מזרעו למולך מות יומת עם הארץ ירגמהו באבן״ (ויקרא כ׳:ב׳). ואזהרה שלו מנין, תלמוד לומר ״ומזרעך לא תתן להעביר למולך״ (ויקרא י״ח:כ״א), ולהלן הוא אומר ״לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש״ (דברים י״ח:י׳):
כיצד היו עושין, מדליק אש גדולה, ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכומרין^ה עובדי האש, ואותן הכומרין נותנין הבן לאביו, אחר שנמסר בידם, להעבירו באש ברשותן^ו, ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכומרין, ומעביר אותו ברגלו^ז מצד לצד אחר בתוך השלהבת. לא שהוא שורפו למולך, כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודה זרה אחרת, אלא בהעברה בלבד היתה עבודת זה ששמו^ח מולך. לפיכך העושה עבודה זו לעבודה זרה אחרת חוץ ממולך, פטור: (ד) אינו חייב כרת או סקילה עד שימסור^ט למולך ויעבירו ברגלו באש דרך העברה. מסר ולא העביר, העביר ולא מסר, או שמסר והעביר שלא דרך העברה, פטור. ואינו חייב עד שימסור מקצת זרעו ויניח מקצתו, שנאמר ״כי מזרעו נתן למולך״ (ויקרא כ׳:ג׳), מקצתו ולא כולו: (ה) אחד זרע כשר ואחד זרע פסול, אחד בניו ובנותיו ואחד בניהם ובני בניהם, על כל יוצאי יריכו הוא חייב, מפני שהן זרעו. אבל אם העביר אחיו או אחיותיו או אבותיו, או שהעביר עצמו, פטור. העביר אחד מזרעו והוא ישן, או שהיה סומה^י, פטור: (ו) מצבה שאסרה תורה היא בניין שיהיו הכל^יא מתקבצין אצלה, ואפילו לעבוד את י״י, שכן היה דרך^יב עבודה זרה, שנאמר ״ולא תקים לך מצבה אשר שנא י״י אלהיך״ (דברים ט״ז:כ״ב). וכל המקים מצבה, לוקה:
וכן, אבן משכית האמורה בתורה, אף על פי שהוא משתחוה עליה לשם, לוקה, שנאמר ״ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה״ (ויקרא כ״ו:א׳). מפני שכן היה דרך עבודה זרה^יג, להניח אבן לפניה להשתחוות עליה, לפיכך אין עושין כן לי״י. ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה, שזו היא השתחויה האמורה בתורה: (ז) במה דברים אמורים, בשאר הארצות^יד, אבל במקדש מותר להשתחוות לי״י^טו על האבנים, שנאמר ״לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה״, בארצכם אין אתם משתחוים על האבנים, אבל אתם משתחוים על האבנים המפוצלות במקדש:
ומפני זה נהגו כל ישראל להציע מחצלות בבתי כנסיות הרצופות באבנים, או מיני קש ותבן, להבדיל בין פניהם ובין האבנים. ואם לא מצא דבר מבדיל בינו ובין האבן, הולך למקום אחר ומשתחוה, או שוחה על צדו ומטה, כדי שלא ידביק פניו באבן: (ח) ^טזהמשתחוה לי״י על אבנים המפוצלות בלא פישוט ידים ורגלים, אינו לוקה, אבל מכין אותו מכת מרדות. אבל לעבודה זרה, אחת השתחויה בפישוט ידים ורגלים או השתחויה בלא פישוט ידים ורגלים, משעה שיכבוש פניו בקרקע לה^יז, נסקל: (ט) הנוטע אילן אצל המזבח, או בכל העזרה, בין אילן סרק בין אילן מאכל, אף על פי שעשה אותו נואי^יח למקדש ויופי לו, הרי זה לוקה, שנאמר ״לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח י״י אלהיך אשר תעשה לך״ (דברים ט״ז:כ״א). מפני שזה היה דרך עבודה זרה, נוטעין אילנות בצד מזבח שלה, כדי שיתקבצו שם העם: (י) ואסור לעשות אכסדראות של עץ במקדש כדרך שעושין בחצירות, אף על פי שהוא בבניין ואינו עץ נטוע, הרחקה יתירה^יט, שנאמר ״כל עץ״ (דברים ט״ז:כ״א), אלא כל האכסדראות והסככות^כ היוצאות מן הכתלים^כא שהיו במקדש, של אבן היו, לא של עץ:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר המדע מוקדש לזכר נשמות דב ומרים הוכשטיין ז״ל על ידי בתם גילה פוס ובניהם מיכאל, שאול, ובן ציון הוכשטיין

הערות

^א בא׳ ובב1 היו״ד מנוקדת בפתח, וכ״ה בפיהמ״ש סנהדרין ז, ז בכ״י רבנו, ופירש רבנו שם ש׳ידוע׳ הוא שמו של העוף.

^ב ד (מ׳מעשיות׳): מעשים אחרים. אך הצורה בפנים היא כמו ׳מאכלות אסורות׳.

^ג ת2 (מ׳תלמוד׳): שנאמר. וכך ד (גם ק).

^ד ד (גם ק) [מ׳בהתראה׳]: בעדים והתראה. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^ה ד: לכהניהם. וכן פעמיים לקמן. שינוי מאימת הצנזורה.

^ו ד: ברשותו. אך ההמשך סותר זאת.

^ז ד: ברגליו. אך בכתבי⁠־היד כבפנים, והוא מלשון ״יעברו ברגל״ (תהלים ס״ו:ו׳) עם כינוי הגוף.

^ח ד (מ׳עבודת׳): עבודה זו ששמה. אך ׳מולך׳ אינו שם העבודה אלא שם הנעבד.

^ט בד׳ נוסף: בנו. אך בכתבי⁠־היד לית.

^י ב1, ת3: סומא. וכך בכל מקום במשנה בכ״י רבנו, אך אולי הוא השתמש בשתי הצורות.

^יא ד (מ׳שיהיו׳): שהכל. אך לשון הפנים מתייחסת לייעודה.

^יב בד׳ (גם ק) נוסף: עובדי. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^יג ד (מ׳עבודה זרה׳): עובדי כוכבים. אך אין נרמז לכינוי הרמז ׳לפניה׳ דלקמן, ושיבוש הוא מ׳עכו״ם׳.

^יד בגליון ד: נ״א המקומות. אך רבנו נקט ׳ארצות׳ בגלל לשון ׳בארצכם׳ שבכתוב.

^טו בד׳ לית. אך בעניני עבודה זרה ראוי להדגיש גם את הדבר המובן.

^טז בד׳ נוסף: כל. ואין בכך צורך.

^יז בד׳ לית. אך ההדגשה היא בגלל האמור לעיל ג, ז.

^יח ד: לנוי. ע׳ לעיל ג, י הערה 12. ובאשר לתוספת הלמ״ד (גם אצל ק) – במשנה עבודה זרה ג, ד בכ״י רבנו: ״אין אומרין נעשה מרחץ נואי לאפרודיטי״.

^יט בד׳ נוסף: היא. ואין בכך צורך.

^כ ד: והסבכות. אך סבכה היא בגד לכיסוי הראש (ע׳ משנה שבת ט, ה), ואילו סככה היא גג הסוכך (ע׳ משנה נזיר ז, ג).

^כא ד: הכותלים. אך ריבוי כותל – כְּתָלים.

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון